הכתיבה הזו ממש הפכה לי לנטל. אני יוצא ממערכת העיתון, רחוב 42 כמעט ריק. אפילו הפעילות הלילית נרגעה קמעה. הפנסים עוד לא כבו ואני יכול לראות זהרורים של אור מרצדים על חלונות הראווה. יש אוירה של חג מולד באויר ועצי אשוח מתחילים להתקשט ברחובות.
אני צועד לבדי, ידי תחובות בתוך כיסי, קצת קריר אבל לא נורא. מאז ומעולם אהבתי את הקור ובשעה שאחרים מתעטפים בשכבות של חולצות ומעלים, אני מסתפקבמקטורן היחיד, שיש לי ובמכנסיים הטובות שלי. במקום צעיף, אני חובש את המגבעת, שכבר הפכה לסמל. לא ממש מעניין אותי שמגחכים מאחרי גבי, על תלבושת שנות השלושים שלי. דיימון ראניון הם מכנים אותי וזו המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל.
יש לי דרך ארוכה לעשות עד למערכת. הטור שלי מוכן ואני יכול לשמוע את צלילי סוליות נעלי חורקים על המדרכה, הם ומחשבותי גם יחד. ככה אני תמיד מצליח לדלות מתוכי את הרעיונות הכי טובים. השעות הקטנות של הלילה, ממש לפני הזריחה פשוט מיועדות עבורי.
אני חושב שהכתבה שהכנתי טובה. בטוח שתמצא חן בעיני הכלבה הזו שאחראית על המערכת. לא יכול להיות אחרת. מאז שהזדיינו, היא מתנכלת אלי. אני לא מבין את זה. חשבתי שהיה לה טוב איתי. לא שהיא מי יודע מה במיטה, אבל למצוץ היא ממש יודעת. טוב, פה גדול תמיד היה לה. רק חבל שהיא לא יודעת מתי צריך לסגור אותו. אני לא מקנא במי שנופל בידיים שלה. בעצם מקנא קצת, כי היא משכיבה הרבה, אבל חוץ מזה, ממש לא מציאה גדולה.
אני ממשיך לכיוון צפון, עובר את רחוב 50 ועולה עוד הלאה. נעשה קריר ואני מצטמרר ומחליט להוציא את בקבוקון הויסקי, שאני שומר בחלק הפנימי של המקטורן, פותח את המכסה ולוגם שתי לגימות ארוכות. נעימות מתפשטת בי ואני מוסיף לגימה שלישית למזל טוב.
ברחוב 58 אני נעצר. משהו לא מסתדר לי. אני מוציא את הסלולרי מכיסי ורואה שחיפשו אותי באופן הסטרי. שש הודעות חיכו לי במשיבון, כולן חויגו לפני כמה דקות וכולן מאותו מספר. מהכלבה. מה לא בסדר עכשיו?
אני מחייג אל המערכת ומועבר לחדרה. היא משתהה בתגובה ואני יודע שככה היא נוהגת, כשדלת חדרה נעולה. אני מנתק, מחכה כמה דקות ומתקשר שנית. רק בצלצול החמישי, היא עונה. אני כבר יודע לזהות את הצליל שבקולה. הצליל שאחרי. "}" data-reactid=".r[4vdvz]">
